1. לפני בקשת רשות להתגונן.
התביעה
2. המשיב הגיש כנגד המבקשים תביעה בסדר דין מקוצר ע"ס 136,520.6 ש"ח. בכתב התביעה נטען כי המבקשים הינם לקוחות הבנק ובעלים במשותף של שני חשבונות - מס' 152757 ו- 152013 (להלן: "החשבון"). במסגרת פעילותם בחשבון, ניתנו למבקשים, לבקשתם, קווי אשראי מאושרים, הוקצתה מסגרת שיקים דחויים ונלקחה הלוואה. עפ"י הנטען, המבקשים לא עמדו בהתחייבויותיהם. ביום 20.12.10, שלח הבנק לנתבעים דרישה לסילוק החוב. מכתב זה לא נענה. ביום 1.1.11, לאחר שהבנק פרע את יתרת ההלוואה בפירעון מוקדם לחשבון העו"ש וביטל את קווי האשראי שהוקצו בחשבונות, עמד סכום החוב בשני החשבונות במצטבר, על סך- 136,520.6 ש"ח. מכאן התביעה.
בקשת הרשות להתגונן
3. לטענת המבקשים, כארבע או חמש שנים לפני מתן התצהיר, פתחו חשבון עסקי משותף אצל המשיב, בין היתר, כדי לנהל את כספי העסק "בלו טופז תכשיטים" (להלן: "העסק"), עסק שמאחוריו עמדה המבקשת, שהינה אמנית המתמחה בעיצוב תכשיטים.
4. המבקשים טוענים כי לאחר פתיחת חשבון הבנק אצל המשיב, נרקמו בין המבקשת לעובדי הבנק יחסי אמון הדוקים. המבקשים טוענים כי העובדים, ובראשם סיגלית, מנהלת המחלקה העסקית בסניף, הכירו את הפעילות העסקית של העסק באופן יסודי. הבנק ידע והכיר את הפעילות העסקית, המחזור העסקי ואת הסיכונים הכרוכים בתפעולו ובניהולו השוטף. לטענת המבקשים, היה קיים נוהל ונוהג לפיו הבנק הסכים לנכות את כלל השיקים שניתנו לעסק משני לקוחותיו היחידים, בנוטלו את הסיכון הכרוך בדבר, כאשר בנקים אחרים נמנעים ממתן ניכיונות שיקים בהיקף העולה על 30% מערכם, מלקוח מסוים. המבקשת טוענת כי הסתמכה על ניכיון זה ועל הנוהג המחייב ששרר בניהם בידיעה כי הבנק מגן על האינטרסים שלו ושלה, ועורך בדיקות נדרשות לבחינת כשרות השיקים לניכיון.
5. לפני תום 2008, הגיעה המבקשת לסניף הבנק וכהרגלה מסרה לידי סיגלית חבילת שיקים לניכיון בהיקף כולל בסך של כ-78,000 ש"ח, שנמשכו מחשבון "ילדותי", אחד מהלקוחות העיקריים של המבקשת באותה עת. שיקים אלו נמסרו לידי המבקשת לפני שנמסרה הסחורה ל"ילדותי" והמבקשת ציינה והדגישה עובדה זו בפני נציגי הבנק. צילום פני השיקים צורף לבקשה.
המבקשת טוענת כי סיגלית יצרה קשר טלפוני עם הבנקים הנמשכים על השיקים העתידיים, שעה שהמבקשת עמדה לידה, ושמעה כי לא ניתן לה אישור לניכיון השיקים. בו במקום יצרה המבקשת קשר עם מנכ"ל "ילדותי" ואמרה לו כי לא ניתן אישור לניכוי השיקים וביקשה ממנו לפתור את הבעיה. מנכ"ל "ילדותי" השיב כי הוא ידבר עם מנהל סניף הבנק שהינו חבר שלו. וכך קרה. השניים דיברו ביניהם ובדיעבד התברר למבקשת כי הייתה בניהם היכרות קודמת שכן "ילדותי" הייתה לקוחה של מנהל סניף הבנק, בסניף הקודם שניהל. בסיום השיחה בין מנהל הבנק למנכ"ל "ילדותי", שיחה שלא התקיימה בפני המבקשת אלא במשרדו של מנהל סניף הבנק, מנהל הסניף אישר לסיגלית לנכות את השיקים. סיגלית פעלה בהתאם וניכתה את השיקים. המבקשת טוענת כי על יסוד האמון הרב שרחשה לבנק ועל סמך אישור השיקים לנכיון, המשיכה לעבוד עם "ילדותי" באופן שוטף ולא דרשה תשלום תמורה במזומן עבור סחורה שסיפקה.
6. חודשים לאחר מכן, השיקים לניכיון של "ילדותי" לא כובדו בציון "א.כ.מ" או "חשבון מוגבל". בשלב זה נודע למבקשת כי "ילדותי" נקלעה להליכי חדלות פירעון ופירוק, והמבקשת גילתה כי הסחורה שמסרה ל"ילדותי" נמכרה ע"י "ילדותי" במלואה חודשים לפני כן ולא נותר לה דבר להיפרע ממנו. המבקשת טוענת כי מבירורים שערכה, "ילדותי" נקלעה לקשיים כבר במועד בו נמסרו השיקים, אולם רק לאחר מכן פורסם בתקשורת על קריסתה של "ילדותי", כאשר מידע זה היה מצוי או יכול היה להיות מצוי בשליטתו הבלעדית של הבנק.
7. המבקשת טוענת כי אלמלא ניתן אישור הבנק המשיב לניכוין השיקים, לא היתה מוסרת ל"ילדותי" הסחורה, והיתה דורשת תשלום מזומן או ביטחונות מתאימים. כתוצאה ממחדלי הבנק, נקלע החשבון למצוקה ולמצב שבו נדרשה המבקשת להזרים כספים נוספים בדחיפות.
לפיכך, ביום 7.5.09 סמוך למועד חילול השיקים, נאצלה המבקשת לממש את המלאי שנותר לה במחיר הפסד, ומכרה מלאי שערכו נאמד ב- 150,000 ש"ח בסך של- 40,000 ש"ח לחברת "תמנון", רשת ביגוד. המבקשת צרפה כתב הזמנה וטבלת השואה בין מחירי הסחורה הקודמים למחיר המכירה במימוש המהיר. אישורים אלו מוכיחים, כך נטען, את הנזק שנגרם לעסק בסך של 110,000 ש"ח (לא כולל מע"מ). סך כל הנזקים שנגרמו -
205,600 ש"ח (127,600 ש"ח + 78,000 ש"ח), בשל מחדלי הבנק, נכון לחודש מאי 2009.
8. לטענת המבקשת, הבנק הטעה אותה בהצגת מצג מטעה לפיו השיקים ינוכו בעוד ארבעה חודשים עד חצי שנה, ואלמלא מחדלים אלו היתה יכולה להיערך בהתאם ולמצוא חלופות מתאימות להסדרת מצב חשבון הבנק ומניעת חריגות. כל ניסיונותיה לצמצם את נזקיה לא צלחו כתוצאה ממחדל זה.
9. עם קבלת כתב התביעה, פנתה המבקשת לב"כ הבנק כדי לנסות להגיע להסכם פשרה, מבלי שידעה את זכויותיה הדיוניות. טיוטות הסדר שהוחלפו בין הצדדים לא היו למחייבות כי אם לצורכי משא ומתן בלבד ולא נחתמו מעולם על ידה או על ידי בעלה. המבקשת טוענת כי הבנק ידע או יכול היה לדעת כי אין סיכוי שהשיקים ייפרעו וכי מדובר במידע מהותי מבחינתה. מחדלי הבנק מקבלים משנה תוקף לאור העובדה כי "ילדותי" ניהלה חשבון אצל התובע עצמו - בנק דיסקונט, אשר ידע והכיר את מצבה הקשה של "ילדותי".
10. המבקשים טוענים כי התנהלות הבנק מהווה הפרת חובת אמון ונאמנות של הבנק ללקוחותיו, הפרת חובת תום הלב, הטעיה, אי גילוי מידע רלוונטי, הפרת סעיף 3 לחוק הבנקאות, שירות לקוחות, שאינו דורש הטעיה בפועל או קש"ס בין ההטעיה להתקשרות או לנזק. כמו כן, נטענה טענת קיזוז.
המסגרת הנורמטיבית
11. על מבקש רשות להתגונן להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96
חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400, ע"א 3374/05
בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אליהו אוזן). במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו קובע עובדות או מהימנות עדויות. אין לבדוק כיצד יצליח המבקש להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (ע"א 9654/02
חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41). מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה רק אם ברור כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. לפיכך, תינתן רשות להתגונן גם לנתבע שבפיו הגנה דחוקה (ע"א 544/81
מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו (3) 518). עול ההוכחה המוטל על המבקש להתגונן הינו קל והרשות תינתן לו כל אימת שיש בתצהירו כדי להצבע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה (ע"א 248/89
החברה הכללית למוסיקה נ'
Warner, פ"ד מו(2) 273, 277).
12. בע"א 3300/04
צול ניהול פרוייקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ([פורסם בנבו]) נקבע: "בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ראו: ע"א 620/06
סילבר נ' אטלי ([פורסם בנבו], 18.11.08) (להלן - עניין סילבר); ע"א 2113/06
סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ([פורסם בנבו], 18.6.08) (להלן - עניין סלימאן)). נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן: "זכות זו, ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה, וכפועל נגזר, מזכות הפנייה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי"; לכן נקבע כי "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן" (ע"א 10189/07
ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ([פורסם בנבו], 15.6.09), פסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה (להלן - עניין ששון)). ".
13. עם זאת, מקום בו טענת המבקש מתבררת כ"הגנת בדים" או מקום בו טענה המופיעה בתצהיר, קורסת, בין עם עקב חקירתו הנגדית של המבקש ובין אם על יסוד החומר שהובא בפני ביהמ"ש, לא תנתן רשות להתגונן (ע"א 518/87
פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ ([פורסם בנבו]).
מן הכלל אל הפרט